יפרח נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ

פסק דין

רקע כללי;

התובע הגיש תביעה שבגדרה עתר לחיוב הנתבעת בתשלום פיצויים בגין נזקי גוף בעקבות מעורבותו בתאונת דרכים שהתרחשה ביום 24.10.10 (להלן: התאונה).

התובע תיאר את התרחשות התאונה בסע' 2(א) לתצהירו בזו הלשון:" הריני להצהיר כי ביום 24.10.10 שעה 7:00 או סמוך לכך, עת ירדתי מתא הנהג במשאית תוצרת דאף מס' רישוי 4045764, לצורך פריקת סחורה, אני החלקתי במדרגות ונפלתי..".

התובע הוסיף וטען בתצהירו, כי בעקבות התאונה היה במעקב רפואי, נעדר לתקופה ארוכה מעבודתו ואף התאונה הוכרה ע"י המל"ל כתאונת עבודה, כן הועדה שליד המל"ל קבעה לתובע נכויות זמניות ולבסוף נכות אורתופדית בשיעור של 10% לצמיתות.

על יסוד הנטען בתצהירו, התובע בדעה כי על הנתבעת לפצותו בגין מלוא נזקיו, זאת משום שביום האירוע היא ביטחה את השימוש במשאית בביטוח חובה.

הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה, משכך קבעתי דיון שהתקיים בפניי היום לשם שמיעת ראיות וסיכומי הצדדים. מטעם התביעה העיד אך התובע ואילו הנתבעת לא ראתה להביא עדים מטעמה.

לאחר שמיעת חקירת התובע וגם סיכומי הצדדים, עולה כי הצדדים נחלקו בשני מישורים. הראשון, לעניין סיווג התאונה כתאונת דרכים, והשני באשר להיקף הפיצוי לו זכאי התובע.

לשתי מחלוקות אלו אדרש להלן.

התאונה;

התובע הרחיב בחקירתו הנגדית בתיאור התאונה ומסר פרטים ועובדות שלא זכו לזכר בתצהירו. התובע העיד, כי עבד כנהג משאית וביום התאונה הגיע למתחם הריבוע הכחול בראשל"צ כדי לפרוק סחורה (עמ' 7, ש' 14-18). בהגיעו למקום נכנס משער המתחם ונסע לכיוון עמדת הפריקה, אלא שלפניו עמדה משאית אחת בתור לפריקה ( עמ' 7, ש' 25). משום כך, התובע עצר את המשאית במרחק של כ-20-30 מ' מעמדה זו והתכוון להתקדם לכשהמקום המיועד לפריקה יתפנה (עמ' 8, ש' 1-2). כדי לנצל את זמן ההמתנה, התובע החליט, לאחר עצירת המשאית, לרדת מתא הנהג ולגשת לצד האחורי של המשאית כדי לפתוח את וילונות ארגז המשאית דבר שהינו הכרחי לשם ביצוע הפריקה ( עמ' 8, ש' 10). התובע לא כבה את המנוע, ומיד לאחר עצירת המשאית החל יורד מתא הנהג. תוך כדי ירידתו התובע נפל ונחבל ( עמ' 8, ש' 6-16).

לעניין התיאור שלעיל, לא קיימת מחלוקת בין הצדדים. אדרבא, הנתבעת בסיכומיה לא רק שלא הכחישה נסיבות אלו, אלא חזרה על אותה התרחשות, ללא אף הסתייגות, שעה שטענה כי אין לסווגה כתאונת דרכים ( עמ' 15, ש' 27-30). מעבר לדרוש אוסיף, כי התובע הותיר עלי רושם אמין וניכר בדבריו כי מסר את האמת כולה כהווייתה ללא כחל או סרק. גם בהתעלם מעמדת הנתבעת, הרי עלה בידי התובע להוכיח את ההתרחשות שהובאה לעיל, הגם שעדותו זוכה לחזוק משמעותי, מגרסתו אותה מסר בהזדמנות הראשונה בפני הרופא המטפל ביום התאונה, וגם מדבריו שנרשמו בבקשות שהוגשו למל"ל ואלה שנרשמו מפיו בדוחות הועדות הרפואיות ( נ/1).

טענתה של הנתבעת כי התאונה לא מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, אין לה על מה לסמוך. התובע נפגע בתום נסיעה ותוך ירידתו מהמשאית, שהינו שימוש שקיבל ביטוי ברור בהגדרת שימוש בסע' 1 לחוק. התאונה התרחשה בעקבות התממשות סיכון תחבורתי ותוך כדי שימוש מוכר. איני סבור כי ניתן לסווג את ירידת התובע מהרכב כחלק מפעולת הפריקה והטעינה המוחרגת מהגדרת שימוש, ולו מהטעם הפשוט שאין להתייחס לירידה מתא הנהג כפעולה אינטגרלית שהינה חיונית לביצוע פעולת הפריקה או כזו הנמצאת עמה בקשר הדוק, בשונה מפתיחת הווילונות שטרם החלה בזמן הנפילה (רע"א 6454/99 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' יעקב דואני , נו (3) 495, 501). עם זאת, גם אם נלך כברת דרך ארוכה לקראת הנתבעת ועמדתה ונניח כי אכן פעולת הפריקה החלה, הרי שעה שמתקיימים שני שימושים מתחרים כאשר הראשון הוכר בלשון החוק והשני הוחרג, הבכורה תינתן לזה המוכר (רע"א 418/03 אוסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמדג'ה יעקב פ"ד נ"ט (3), 541) למעט המקרה של התנגשות פנימית בהגדרת שימוש בין החריג הלא מוכר של "פריקה וטעינה" עם השימוש המוכר "הינתקות או נפילה" ( רע"א 5880/02 ניר לי שיפוצים ובנייה בע"מ נ' נזרי, פ"ד נז(2) 614).

לאור האמור לעיל, התובע נפגע בתאונת דרכים ועל הנתבעת לפצותו בגין מלוא נזקיו שהוכחו.

הנזק;

התובע יליד 12.7.75, ועובר לאירוע התאונה היה נהג משאית במקצועו.

לאחר התאונה התובע נבדק במרפאה מקצועית של קופ"ח בכרמיאל, שם הוא אובחן כסובל משבר בקרסול שמאל שטופל שמרנית באמצעות גבס למשך 6 שבועות (אישור מיום 19.12.10, צורף לתצהיר התובע).

ביום 19.12.10 התובע נבדק שוב ע"י רופא אורתופד שמצא נפיחות והגבלה בתנועות קרסול שמאל, כן ציין כי התובע אינו מסוגל לחזור לעבודה והפנה את התובע לבדיקתו של רופא תעסוקתי. ואכן התובע נבדק ביום 3.3.11 ע"י רופא תעסוקתי מטעם קופ"ח שסכם את מסקנותיו בזו הלשון:" ..עדיין מוגבל בפעילות הקרסול, ממשיך בירור וטיפול. עובד כנהג חלוקה-עבודה הכרוכה במאמץ פיזי. לאור זאת אינו כשיר לעבודתו לחודשיים נוספים" (האישורים צורפו לתצהיר התובע).

כפי שהקדמתי, התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. הועדה הרפואית שליד המל"ל הכירה בתובע כנה נזקק עד 30.5.11, עם זאת התובע טען בסע' 3 לתצהירו לאי כושר מלא אך עד 3.5.11, כקביעת הרופא התעסוקתי. הועדה הרפואית גם קבעה את נכותו הצמיתה של התובע בשיעור 10% החל מיום 1.6.11 זאת בשל הגבלה בתנועות הקרסול (דו"ח הועדה לעררים מיום 21.11.11).

עובר לאירוע התאונה התובע עבד כנהג משאית. עיינתי שוב ושוב בתצהיר התובע , תחשיב הנזק וכתב התביעה ונספחיהם ולא מצאתי תלושי שכר לעניין השתכרותו עובר לתאונה. בנסיבות אלה, אין לי אלא להיזקק לאישורי המל"ל שבהם צויינה הכנסת התובע בשלושת החודשים עובר לאירוע התאונה בסך של 38,643 ₪, ובממוצע חודשי ברוטו להיום סך כ- 12,878 ₪ (הכנסה זו זוכה לאישוש גם מעיון בדו"ח הרציפות בעבודה נ/3). משאין בפניי תלושי השכר כאשר מעיון בהם ניתן היה לעמוד על שיעור מס ההכנסה וההפחתה שנעשתה בפועל בגין מס זה, כן לנוכח שכרו החודשי הגבוהה יחסית נכון וצודק לנכות מהכנסתו הנ"ל מס הכנסה משוקלל בשיעור 15%, זאת בהתאם למדרגות מס ההכנסה הנהוגות היום שהינן בידיעתו של בית המשפט. היינו הכנסה נטו בסך של 10,946 ₪.